איך נעזור לילדים למצוא את הכוחות שקיימים בהם

תנו להם את הגב להיכשל

ושימו את היסודות הרגשיים במקום הנכון

7:30 בבוקר לפני שיצא מהבית שאלתי "לקחת כל מה שאתה צריך למבחן, לקחת מחשבון?"

מלמל "כן" ויצא.

בשעה 8:00 אס אמ אס

"פאק אמא, שכחתי את הקלמר בבית"

"אוקיי, אז תיקח ממישהו עיפרון" עניתי.

"אבל המחשבון בקלמר, מה אני עושה עכשיו?"

המוח שלי אמר "שיט שיט שיט, מה אני עושה עכשיו?"

כמובן שאם הייתי נותנת לאוטומטים שלי לענות זה היה נשמע כך:

"מה?! אני לא מבינה אותך איפה האחריות שלך, אני שאלתי אותך בבוקר אם לקחת מחשבון וענית לי שכן. מה יהיה איתך, אי אפשר לסמוך עליך"

ואז ההמשך בטח היה: "תגיד למורה שאני אגיע להקפיץ לך את המחשבון ושתיתן לך כמה דקות בסוף המבחן להשלים. בעצם עזוב, אני אתקשר למורה" (המסר: אני לא סומכת עליך)

ואז בשיא הלחץ והדאגה כשאני מבינה שאאחר לעבודה וגם שהוא עלול להיכשל במבחן, אני יוצאת עצבנית, כעוסה ומלאת רחמים על עצמי וגם קצת עליו.

ומיד לאחר שאני מעבירה לו בשער את הקלמר עם המחשבון אני מצלצלת לשתף בעצבים את אבא שלו.

עד כאן התרחיש של האוטומט.

לעומת זאת תרחיש אחר:

המוח שלי אמר "שיט שיט שיט, מה אני עושה עכשיו?"

קודם כל עוצרת. פשוט נותנת לעצמי דקה לנשום לפני שאני עונה לו.

ואז אומרת לו "איזה באסה. אולי תיגש למורה ותאמר לה?"

"היא נתנה כבר את המחשבון שלה לילדה אחרת" ענה.

"אולי יש איזה חבר שיכול להשאיל לך?"

"אני יכולה לעזור לך במשהו?"

ואז דממה. אין עונה.

בשעה 9:01 אס אמ אס

"אמא שומעת הסתדרתי, הלך מטורף

עשיתי הכל וברגוע"

כל מה שנותר היה לי לומר לו זה:

"שמחה בשבילך. היה לי ברור שאתה תסתדר "

ואני אומרת לכם שבעבר כנראה שלא הייתי פועלת כך, אלא נותנת לאוטומטים שלי לנהל את מערכות היחסים שלי.

ואני כאן לומר לכם שאפשר גם אחרת שלא חייבים לפעול על הטייס האוטומטי שלנו.

ועוד אוסיף שכל מה שהילדים שלנו צריכים זה את התמיכה הרגשית שלנו. ולתת להם גב להיכשל כי רק כך הם מוצאים בעצמם את הכוחות שקיימים בהם להתמודד עם המציאות ולקחת אחריות על המעשים שלהם.